להגיד, שאינני מתגעגע?
ברור, שאני מתגעגע לפעמים.
לאוכל. לשפה (ליכולת, לתקשר עם כל סובביי בטבעיות וללא _"גוגל טרנסלייט"..._ ), לאדמת-המולדת.
אבל אז, אני נזכר באלימות, בבריונות, בגסות-הרוח ובגזענות = בכל הדברים, שלא יכולתי עוד לשאת ושהותרתי מאחור. בכל מאפייניהם של הישראלים. ובעיקר: של הזכרים הישראלים (אם-כי, גם לנקבות לא חסר; בעיקר בקרב עדות-המזרח).
איזו זוועה.
והיום, ומזה שמונה חדשים כמעט, המפלצות הנאציות מבצעים רצח-עם, בשכניהם הפלשתינים. טובחים ילדים לתיאבון.
כמובן, שאני שמח ומברך את עצמי, שוב ושוב, על שנמלטתי משם ושכבר אינני אחד מהםן!!
אף שהגעגועים, בעינם עומדים...
Comments
Post a Comment