ח צ י - ש נ ה , ע כ ש י ו מ מ ש

זה לא אמור היה לקרות ככה.

במרוצת החדשים מאי, יוני ויולי 2023, עקב המצב הפוליטי המחריד בארץ (שכבר הגיע ממש אל ספה, של מלחמת-אזרחים של-ממש!), מזה - ומצבי הכלכלי והיעדר כל הצלחה, במאמצי האינטנסיביים להשגת-עבודה (למעט אחת, בה מצאתי עצמי אנוס לנשום את סיגריותיו, של הבוס המעשן והמטומטם ההוא = שותפה-להכחשת-המציאות, של שלי יחימוביץ'... "אין דבר כזה, עישון פסיבי, אין אפילו מחקר אחד בעולם, שמזכיר דבר כזה!" - ב"הום סנטר" סניף קניון קריית-אונו, עד שנמלטתי משם), מזה - ניסיתי שוב ושוב, עוד ועוד, למצוא דרך להגר לבלארוס - כי ידעתי, וצדקתי!, שכאן צריך להיות ביתי. ביום שני, ה-3 ביולי, באתי אל שגרירות בלארוס בישראל, השוכנת במרכז תל-אביב, רק על-מנת לגלות, שבעצם, הםן בחופשה עד ל-19 - אף שבאתרםן, לא טרחו לכתוב מלה על כך... - וכתבתי, למקומות שונים בבלארוס (אוניברסיטאות, משרדים ממשלתיים ועוד), על רצוני העז, להגר לשם, אך ללא שום תוצאה.

מפה לשם, התקרב מועד סיום-החוזה, בדירה בה גרתי בשנה שעברה, דירה מצויינת במיקום מעולה בקריית אונו, בה רציתי מאד להישאר - אלא שמי, שדרשה ממני בתוקף להתחייב לפניה, שאשאר בה שנים רבות, כך לפתע פתאום התהפכה עלי ודרשה, באותו תוקף מוחלט ממש, שאעזוב בית נהדר זה ומייד...

לולא דרישה פתאומית, נוראה, שוברת-לב וכאמור: לחלוטין בלתי-צפויה זו (שערערה אותי נפשית בצורה קשה) - ואז כשלוני המוחלט, במציאת דירה מתקבלת על הדעת, עקב טרפת מחירי-השכירות בישראל - אני בחיים לא הייתי עוזב את ישראל.

מפה לשם, התחילו להופיע סימנים, שאולי-אולי הרכבה הקלה - הקו האדום בת"א, תיפתח בשעה טובה - אישית כבר לא האמנתי, אבל איך שיהיה, מכיוון, שלפחות שם, כבר הובטחה לי עבודה (פרוייקט דיילות בן חדש אחד - אבל, לפחות משהו... - באחת מתחנותיה בבני-ברק), החלטתי לנסות ולשכור דירה לחדש, חדשיים או גג לשלושה חדשים, לעבוד בפרוייקט הזה, להשיג כסף להגירה, מעבודתי זו וממכירת הרהיטים ומכשירי-החשמל המרובים שלי (מהם כלל לא רציתי להיפרד - אבל, חשבתי, נו, אם אהרג, במלחמת-האזרחים הצפויה, או -לחילופין - אכלא במחנה-ריכוז למתנגדי-נתניהו ול"אוהבי-ערבים", מה יועילו לי, אז, מכשירי-החשמל והרהיטים?) - ואז לעזוב, וכאשר גם דבר זה לא צלח ומועד הגירוש מביתי התקרב (שהרי, כאשר בדיירים בשכירות מדובר, יהודי מגרש יהודי ועוד איך...), הצעתי תכנית, שלו היתה מתקבלת, היה כל עניין ההגירה הזה נמנע.

ביום שלישי, ה-25 ביולי בערב, הצעתי ההגיונית התקבלה.

ביום רביעי, ה-26 ביולי בבוקר = כאשר כבר התחלתי לארוז, כמוסכם = לפתע-פתאום, עוד התהפכות איומה: לא, בעצם אין מה לדבר, בשום-פנים-ואופן.

ז ה ,  כבר, ריסקני לגמרי - וידעתי: או שאעזוב עכשיו - או שלא אזכה לעזוב עוד לעולם.

אז ב-11:25 לפני-הצהריים, ארזתי, במצב סהרורי-למחצה, חופן אקראי של חפצי, ללא ספרי האהובים (כי זכרתי עוד, בצמרמורת, כיצד היטלטלתי, במאי 2018, עם מזוודות במשקל כולל של כחמישים ק"ג - הרוב ספרים - על-פני כל פראג... ברררררררר), אף ללא המעיל ונעלי הגבוהות, או מברשת-השיניים - כי כבר רק בקושי ידעתי עוד, מה אני עושה, בכלל - בחום של 36 מעלות, לקחתי מונית לנתב"ג ונמלטתי, כל עוד נפשי בי, מן הגיהנום המזה"תי, בטיסה סבירת-המחיר הראשונה שמצאתי = שבמקרה, היתה לאמסטרדאם.

כאשר נחתתי בסכיפול בערב, הישגתי כרטיס סים מקומי (כי גם את המכשיר הפשוט, שהכיל את הסים הצ'כי מ"וודפון", שכחתי לקחת), יצרתי קשר עם דודניתי יעל (בת-האדם היחידה שאני מכיר בהולנד) ושאלתי, אם אוכל להתארח אצלה, אך היא לא יכלה - וכך באתי לאכסניה אחת באמסטרדאם, באתי בערב, הסתלקתי על הבוקר, אז אינני זוכר ממנה, בעצם, כלום.

במרוצת השעות הבאות, בבוקר ה-27 ביולי = עם שנוכחתי לדעת, שהולנד יקרה מכדי להישאר בה, אפילו, לימים בודדים - שתיתי קפה, בבית-קפה טבעוני קטן באמסטרדאם

הודעתי, על עזיבתי, למרבית העולם

https://youtube.com/shorts/y5VIZims46k?si=bg6Rw_rSMSS6vTIF

ונסעתי לברלין, היות שלא נמצאה לי, לצערי הרב, שום דרך אפשרית שהיא, לנסוע ישירות למינסק.

בברלין, לנתי באכסניה פשוטה אחרת, גיליתי, שספקית הסלולר "לברה" ההולנדית, היא חבורה של נוכלים, שלחתי עדכון לבעלתבת ובזבזתי (בבוקר יום שישי) כחצי-יום, ברדיפה אחר הזיות אתר-האינטרנט רווי-השקרים ומשחד-הגוגל "רומיו", בדבר "אבטובוס משנפלד למינסק", אשר לא היה ולא נברא = מה שמנע ממני את האפשרות, לבקר, כמתוכנן, באגם הלבן האהוב ולברך לשלום את יקירנו דער פושטק - ומיהרתי אל תחנת-הרכבת הראשית, להמשיך בדרכי אל בלארוס האהובה - למרבה-האסון, דרך ורשה יימח-שמה.

{המשך יבוא}