ואם אני, כבר, על הבלוג ממילא - ויש לי, איזה שלושת-רבעי-שעה פנויה בכל מקרה...
אז הנה, קבלו עדכון:
לא הכל קל. לא הכל פשוט. בבערך מחצית המקומות כאן במינסק, אינני יכול לשלם, כי המקום עובד עם בנק, המצוי תחת סנקציות האמריקאים הפרו-נאציים (אדולף ביידן, רודולפה האריס, הרמן בלינקן וכולי), אז המכשיר מקבל, אך ורק, כרטיסי-אשראי מקומיים, אך לא ישראליים - וכך, אני חסום מלשלם, אף שבכרטיסים, יש לי מסגרת גדולה וזמינה... משום-כך, אינני בטוח עדיין, מה אעשה בהמשך. אני אוהב את בלארוס. אבל, קצת קשה הישיבה במקום, בו לעולם אין לדעת, אם תשלום יתקבל - אם לאו...
ובמיוחד, כאשר המקום דנן, הוא זה, בו אני מתאכסן והאפשרות לשלם קובעת, אם ביכולתי להישאר עוד לילה - או לעזוב.
אינני פוסל, לפיכך, את האפשרות לעבור לפולין, או לליטא, לפחות למשך תקופת-מה; אבל, בלארוס היא האהובה עלי...
לפחות, על דבר אחד, אני מברך שוב ושוב ושוב: שלפני שלושה שבועות בדיוק, בחרתי לעזוב את ישראל במיידית. לפחות זה.
כי כשאני אומר, שאעדיף למות, מאשר לחזור לישראל אפילו לדקה אחת, אני מתכוון לזה.
לכל מלה.
Comments
Post a Comment