אני מפוחד, כן. ומבועת עד לעמקי-נשמתי, כן. אין לי כוח להגר - אבל, החלופה מפחידה הרבה יותר...
אני בן ארבעים ושמונה (בעוד שבוע בדיוק יום-הולדת - שאחגוג לחלוטין לבדי, כי אין לי נפש חיה בעולם). ו - אני, אמנם, נראה פחות, הרבה פחות (במיוחד לולא הייתי מגדל זקן - בטוח הייתי עובר בתור בן שלושים ושש או משו), אבל, כיום, כבר אינני מרגיש פחות; האמינו לי, אני מרגיש כל שנה משנותי, בכל חלקי-גופי - ולא אפרט.
באמת, שאין לי כוח גופני להגירה עכשיו.
גם מן הבחינה הרגשית, הנפשית - אין לי, לא משאבים וגם לא כוח לזה (כסף, אגב, זה הדבר היחיד, שדווקא יוקל - כי, בכל מקום אליו אהגר - הרי אינני חושב, לא על טוקיו ולא על רייקיאוויק, לא על לונדון ולא על וינה... - עלות-המחיה, בכלל והדיור, בפרט, נמוכה בהרבה מאד, מאשר כאן...). וגם חבל לי, מאד!!, על כל החפצים הרבים, שאספתי עם השנים = ספרים, מכשירי-חשמל, תמונות, רהיטים ותכל'ס: מה לא??
אבל! מה יועילו לי כל אלה, כאשר התפלץ המשוקץ והמתועב בן-גביר, יימח-שמו-וזכרו, ישלים, בקרוב מאד חוששני, את כל תכניות-ההשתלטות שלו - והגסטאפו שלו (שכבר קיבל, את האישור להקמתו, מממשלת-הבלהות הנוראה הזאת!!), יחטפנו, את כל מתנגדותֵי-המשטר, אל מחנות-הריכוז בנגב ("חולות" ו"קציעות" כבר שם; ולבטח, יקימו שם, עוד רבים נוספים!), שם "נחיה" קיום זוועתי במיוחד, עד שנושמד???
מה יועילו לי אז הרהיטים, הספרים וכולי???
בטח גם ליהודי פולין וגרמניה, באמצע שנות השלושים, היה חבל על הרהיטים והספרים, על התמונות ועל התקליטים...
אנחנו, כאן (ברובנו המוחלט), צאצאיהם של אלה, שאמרו, חלאס, שיזדיינו כל הספרים וכל התקליטים, לעזאזל עם כל התמונות ועם כל הרהיטים, אנחנו את נפשנו מצילים!!
בזמן שמרבית - כמעט כל!! - מי, שדאגו לספרים ונקשרו נפשית לרהיטים, גמרו בטרבלינקה ובאוושוויץ!!
במשפחה שלי (בצד הפולני: הצד של אמי), זה פשוט מאד: מי שבאו לכאן ונשארו כאן, נשארו בחיים; וכמעט כל מי, שהתעקשו להישאר בפולניה - או, שבטפשותם כי-רבתה, שבו אליה... - גמרו במשרפות.
כיום, מן הבחינה הגיאוגראפית, זה די-הפוך (לא לגמרי - האיחוד האירופי דוהר, כידוע, לעבר השתלטות ניאו-נאצית מלאה, בדיוק כמו כאן! אבל, בארצות אחרות, עדיין המצב טוב יותר) - אבל, העיקרון זהה: אם אברח מכאן = יש לי סיכוי עוד, להישאר בחיים ואף להתרבות; אם אשאר = אעונה במחנה-ריכוז - ואז אמות, ללא-ספק בייסורים כבדים.
אז, כן: אני מהגר מכאן, בורח כל עוד נפשי בי - ובקרוב.
לפני שכבר יהיה מאוחר מדי - ואי-אפשר יהיה לעזוב.
Comments
Post a Comment