איך עברתי דירה - פורסם לראשונה: ה-1 בספטמבר 2022

Please Support Me on Patreon:

https://www.patreon.com/VeganPhotographer

אנא תמכו בי ב"פטראון": https://www.patreon.com/VeganPhotographer

בצהרי ה-20 ביולי 2022, לא היתה קריית אונו, מבחינתי, אלא עוד סימן על המפה, משהו באיזור הכללי של יהוד~גבעת-שמואל~אפעל~אור-יהודה~תל-השומר-וכיו"ב, נקודה שהייתי מודע, כמובן, לקיומהּ, אך לא ידעתי עליה דבר, לא ביקרתי בהּ מימי, לא התעניינתי בהּ כהוא-זה ולא היו לי, שום תכניות שהן, לבקר בהּ אי-פעם.

פחות מתשע יממות לאחר-מכן, לפני-צהרי ה-29 ביולי 2022, כבר התגוררתי בהּ.

מ ע ו ל ם , לא קרה לי כדבר הזה לפני-כן. כלומר – אוקיי, היה בצ'לקי. אבל הוא, מעולם לא נועד, כלל וכלל, להיות בית-קבע – אלא, לכל-היותר, סידור זמני למשך חדש~חדשיים, עד למציאת דירה של-ממש במלאדה-בולסלאב, כפי שתכננתי אז, באפריל 2018.

הפעם, הדבר שונה: לראשונה בימי-חיי, עברתי דירה, במהירות-הבזק, למקום עליו בקושי שמעתי מעודי ולא ידעתי דבר, עד לשבוע אחד, בסך-הכל, לפני המעבר עצמו.

למותר-לציין, כמובן, שלא זאת היתה התכנית.

פרדס-חנה – כרכור, היתה הכיוון כל הזמן. מאז ביקרתי בהּ, לראשונה (מלבד הביקור הראשון במאה הנוכחית, ב-1 בינואר 2016 = ביקור, שנועד, בעצם, אך ורק על-מנת להשיג סגירת-הטראומה, שנוצרה בי שם בשואה: 4.10.1988-30.6.1989, ולא דבר מעבר לכך), ב-12 באוקטובר 2021, הלכה והתגבשה בי התכנית, לעבור אליה מייד לכשיסתיים קורס העיצוב. המקום בהחלט מצא חן בעיני = מושבה ירוקה, שקטה ושלווה יחסית, נעימה… כמו שזכרתי את רחובות משחר-ילדותי, טרם השתלטות החושך התימני הארור עליה – ועדיין, בניגוד למקומות ירוקים (אך נידחים) בגליל וכיוצא-בו, גם נגישה מאד תחבורתית. החלטתי זו התגבשה, בעיקר, לאחר גילוי הזוועה.

כמובן, סירבתי בתוקף לאפשר, לחיפושי-הדירות, להפריע איכשהו ללימודי, חלילה! ומכיוון שכך – ככל, שמגורי בדירת-הזוועות האיומה ההיא, ברחוב הבנים 21 (או, ליתר-דיוק: הזוועה המוחלטת, שנשקפה מכמעט כל חלונותיה… לצד מיקומהּ, המחריד בדרומיותו המבחילה), היו סיוט של-ממש – המתנתי, עם החיפושים עצמם, עד לסיום-הקורס. כלומר – מדי-פעם, בדקתי מעט את השטח, בגישושים ראשוניים למיניהם ובבדיקת כמה וכמה אפשרויות, בפרדס-חנה – כרכור ובשכנתהּ מצפון, בנימינה – גבעת-עדה היפהפייה, בעיקר במרוצת התקופה, אשר סביב פסח ונספחיו, כאשר ממילא לא התקיימו שיעורים; גם חזרתי לפייסבוק, הצטרפתי לכל קבוצות-החיפושים הרלוונטיות ונכנסתי, באורח די-קבוע, לאתר (חסר-הערך) "יד2"… אבל, בגדול, המתנתי עם זה, עד לאחרי סיום-הקורס ונסיעתי למוסקבה (עליה אני מקווה, מאד, לכתוב רשומה מיוחדת בקרוב… אם אוכל).

בזמן הזה, אגב, כבר די-ירדתי, מרעיון גבעת-עדה – בתחילת אפריל, באתי לשם והתאהבתי במקום, אך שבועיים אחר-כך, בחול-המועד פסח (טוב… לנסוע דווקא בזמן, בו כמעט כל העסקים – לרבות מרבית בתי-הקפה – מצויים, בדיוק, בחופשתם השנתית, ממש לא היה חכם מצדי…), ראיתי שם דירה אחת… וחושך בעיניים. כתבתי על כך כאן.

יחד-עם-זאת, עוד לפני הנסיעה, ראיתי מודעה על איזושהי דירה בזכרון-יעקב, שנשמעה די-מיוחדת, עם אחלה נוף לים… אז בבֹקֶר יום רביעי, ה-29 ביוני, נסעתי לזכרון.

בזבוז זמן גמור ומוחלט!! כמעט יום שלם, הקדשתי לנסיעה הזאת, הלוך וחזור – ובשביל מה?

הבחורה מסרה לי את הכתובת. הלכתי לשם. אה, לא, בעצם, היא לא ממש יודעת, איך מגיעים… היא עצמה, אינה משם…

המקומיים, כולם ככל שיכולתי לקבוע, התקיימה בהם אמירתו הנצחית, של רמברנדט בראון, "Neighbourhood as 'friendly' as ever; reminding me why I moved out" (קרי: יש אנשים רעים בזכרון) – כך, שאותם, לא היה מה לנסות לשאול. בלית-ברירה, ניסיתי לפענח, להיכן עלי ללכת, לפי מפות גוגל = הדרך הנוראה ביותר, בינינו לבין עצמנו, לנסות לאתר משהו, בכלל. ככלל, מדי חפשכםן נתיב, יכולותים אתםן להיות בטוחותים: זה, שיוצע לכםן ממפות גוגל, יהיה הרע מכולם. נקודה, המוכיחה עצמה תמיד-תמיד-תמיד, לנצח ולעד.

אם-כן – בשיא-החום, עם אסוןפון כמעט ללא-טעינה (כי, בשלב הזה, הוודפון הזקן שלי, כמובן, כבר מצוי היה, בגסיסה מתקדמת והסוללה שלו התרוקנה, כבר, במהירות-האור, מרגע ניתוקו מן החשמל ברכבת), הלכתי במעלה גבעה אחת ועוד אחרת, על-פני מחצית מזכרון, תוך שאני מתרשם, יותר ויותר, לרעה מן המקום – ומקבל גם את הרושם, שלבחורה, בעצם, אין מושג ירוק, היכן הדירה והיכן היא.

לסוף הגעתי, בשעה טובה, לכתובת שמסרה, בראש אחת מאותן הגבעות. "אה, לא", צחקה הנ"לית, "אתה עוד רחוק"… והודיעה, שבסדר, היא תגיעה לקחתני ולהביאני, במכוניתהּ, לאן-שלא-תהיה אותה דירה(?)…

עמדתי עמדתי, חיכיתי חיכיתי, שום בחורה במכונית לא הגיעה. אחרי בערך רבע-שעה נמאס לי, פניתי והלכתי לי, לחכות (כמעט שעה נוספת) לאבטובוס בחזרה, לתחנת-הרכבת של בנימינה…

מי יודע, היכן היתה אותה דירה. אולי לא היתה דירה בכלל! אולי היא עצמה, בכלל ישבה להּ, ברמת-אביב ד', רגל על רגל וצחקקה, תוך שהיא משחקת בי "סימני-הדרך", או איזשהו משחק-לוח. אין לי מושג וגם אינני מעוניין לדעת.

תקצר היריעה מלפרט, כמובן, על כל האופציות, שבדקתי באמצעות האתר המיותר ומבזבז-הזמן "יד2" ואשר לא הבשילו, אפילו, לכלל בדיקה בפועל. היו שם בתים קטנים בכפר יחזקאל, בכפר מיכאל, בנס-עמים… אפילו על אחד מקיבוצי הערבה התיכונה, בין שום-מקום לשממה טוטאלית, חשבתי – אולם, כמובן, פסלתי זאת כמעט במיידית. אני רוצה אדמה ורוצה מרחבים – אבל, אם בית-הקפה הקרוב ביותר, נמצא במרחק, הזהה לזה, שבין מרכז רחובות, לקניון ראשונים… אז לא מתאים לי, sorry; הספיק לי, כבר, בצ'לקי אחד. שיקול דומה, כמובן, הביא לפסילת כפר מיכאל, אשר בלב חבל לכיש, פחות או יותר באמצע שום-דבר. כפר יחזקאל ונס-עמים, עם זאת, נראו אופציות רציניות וטובות, אשר כמעט קרו… אבל, רק כמעט. אפילו עם בחורה אחת מקצרין דיברתי, אלא שהתברר לי, שבעצם, הנוכלת חיפשה שותף – אבל כתבה, שזהו בית שלם להשכרה…

מפה לשם, כמובן, חיפשתי, באובססיביות של-ממש, משהו בפרדס-חנה = עדיפות לבית, אבל גם על דירה, כבר, מוכן הייתי להתפשר… אבל, שאיכשהו כמעט כל המודעות, ב"יד2" ובפיישמוק כאחד, היו מרוכזות בשוליה המערביים, של המושבה הזאת, בסמוך למסילת-הרכבת = איזור, שכל המקומיים היו תמימי-דעים, שהוא רע במיוחד ואשר, כפי שגילתה לי בדיקה קצרה, מלא במצביעי הימין הקיצוני לסוגיו: מנתניהו ימינה בלאט. מעט הדירות הסבירות והבתים המתקבלים על הדעת, נחטפו מייד, עוד לפני שהיה סיפק בידי, לתכנן נסיעה לשם! וכמובן: הזינוק החריף, החמור והקיצוני מכולם, ברמות שכר-הדירה, כמדומה, היכה, דווקא, בפרדס-חנה… שנשותיה הן "רוחניות" עד-כדי-כך, שאישוני-עיניהן, הן בצורת $.

ביום ראשון, ה-3 ביולי, כבר באמת האמנתי, שזהו-זה: מצאתי בית!

שעות מספר של נסיעה, הביאוני עד למסעף, אשר לצד המושב כחל, השוכן צפונית-מערבית לכנרת. מייד לכשירדתי שם מן האבטובוס, הרגשתי תחושה נפלאה, של ביתיות אמיתית. הלכתי, בשולי-הכביש, מאושר מא – – –

אופס! רק בנס, בלמה השמשיה (מטרייתי בתפקיד קיצי הכרחי), את מרבית עוצמת-הנפילה. החלקתי, משולי-הכביש, לעבר השטח, המצופה… מעין אבני-חצץ זעירות של אספלט, לצד תחנת-הדלק. רק ברכי הימנית, נשרטה בצורה מעין-רצינית – אך היה בכך די, כמובן, על-מנת לבטל כל סיכוי, להליכה משם, עד למושב גופו = מהלך של חצי-שעה הליכה לפחות – וזאת בתנאים אידיאליים.

התקשרתי, אם כן, לבעלת-הבית (המתגוררת בקצרין), היא התקשרה לאחיה (המתגורר במקום) והוא בא לאספני ולהביאני לשם במכוניתו.

התרשמתי מאד לטובה. אמנם, מדובר, שוב, במקום קטן ומנותק למדי (אף שמאותו מסעף, יש אבטובוסים לכל מקום, תכל'ס), אבל הבית עצמו (צריף נאה וחביב, בעל גודל משביע-רצון)… החצר… עם הרבה קרקע פנויה, לשתילות ולנטיעות, בדיוק כמו שרציתי, וכולה ב-2,700 ש"ח (כולל מסים נלווים למיניהם = עדיין, לא הרבה יותר מאיזה 3,100…). אז חבש לי את פצעי וסיכמנו, שאדבר עם אחותו – הכל, מבחינת כל מה שהבנתי, כבר היה סגור.

עד שלפתע-פתאום, למחרת על-הבֹּקֶר, כך לפתע קיבלתי ממנהּ מסרון, ש"החלטנו ללכת על סגירה של זוג". מה זוג, איזה זוג, הרי לא אמרת לי, שקיימים מועמדים אחרים בכלל…

נפלתי למשכב. רק מקץ שבוע תמים, יכולתי לשוב ולנסוע; ומכיוון, שלאחר כל זה, כבר קצתי בצפון, החלטתי לשים, הפעם, דגש חזק מאד, על פרדס-חנה – כרכור וסביבתהּ הקרובה.

יום שני, ה-11 ביולי, אם כן, הוקדש כל-כולו לפרדס-חנה – כרכור ולסביבתהּ. ועם כל האובססיביות, הדגשים וכולי, רק שתי דירות, זכיתי לראות שם אז: האחת, בדרך למרחב (הרחוב הראשי, המוביל אל תחנת-הרכבת – אבל, עדיין לא באיזור הגרוע ביותר הנ"ל עצמו), דירה של מישהי, שחיפשה, בעצם, מאמץ לחתולותיה, יען כי נוסעת היא לגוואטמאלה. הזוי, אני יודע – אבל, מצד שני, הרי ממילא, בכוונתי לאמץ חתולים בקרוב, אז למה לא; למה לא.

גם הדירה עצמה נראתה לי מאד, לא רק החתולות. הרבה נוף ואוויר טוב. אהבתי וביקשתי כבר לסגור.

איך שיהיה, כבר סיכמתי, מראש, עם בחורה אחרת, שאראה הדירה הקטנה שלהּ = "יחידה"… – בחצר של בית במושב קטן, המצוי לגבולהּ המזרחי של כרכור, אשר שמו התעופף ופרח מזכרוני כרגע (זכרוּ: כל זאת, בלהט זוועתי של צהרי~אחרי-צהרי יום קיץ, תוך נסיון לאתר דברים, באסוןפון גוסס וגווע, עם משקפי-שמש, שמשיה ובוהק בלתי-נסבל, של שמש ים-תיכונית מסביב. מחיקת זכרונות כאובים, מן הנוירונים המעונים, היא נתון). דובר בסאבלט, למשך חדש אוגוסט בלבד – אבל, במצב הנוכחי כבר ידעתי, שאם, חלילה, לא יצלח עניין דירת-החתולות, כבר אעדיף לעבור לחדש אחד לשם (תוך שהרהיטים, מרבית הספרים ועוד ועוד, מופקדים באכסון) ואז לחפש שם בסביבה, כמו בנאדם!! ולא להתמודד, עם נסיעות בנות שעה ומשהו ~ שעתיים בכל כיוון, מה שהגביל הדבר לפעם בשבוע.

אבל, מבדיקת היחידה דנן, ברור היה לי, שאינני מסוגל, כלל וכלל, לראות את עצמי מתגורר שם.

למחרת נפל עניין דירת-החתולות. מישהי לקחה (זאת תמיד "מישהי"; או זוג = אותו דבר, תכל'ס. בכלל, לבנות הכל בא בקלות, הכל ניתן להן תמיד, כל חייהן, על מגש של כסף, תשעים שנות גן-עדן מתמשך – והן עוד מעיזות להתלונן). וכך, נמצאתי מתקרב לאמצע חדש יולי, פחות משלושה שבועות לסיום השכירות, משתוקק כבר, בכל לבי, לברוח מדירת-הזוועות ההיא ברחובות סוף-כל-סוף – ואין מושיע!!

כאן נשברתי. אמרתי – טוב, אחפש בכל-זאת ברחובות. אלא, שאפילו בזה, לא ראיתי שום הצלחה שהיא!! אתר "יד2" המשוקץ, הפיישמוק המתועב, משרד תיווך או שניים = כל אלה, לא הניבו דבר וחצי-דבר. לשערוריית-המחירים, לא אכנס כלל: בעלותֵי-הבתים, הםן חלאות-אדם והשוכרותים = סמרטוטים, אשר אינםן מסוגלותים, כלל וכלל, להתאגד ולהיאבק על עניינםן (היו, כידוע, נסיונות אחדים, במרוצת העשור שעבר, להקים "ועד שוכרים"; רוב הנסיונות הללו, למרבה-הצער, נוהלו בידי ילדים מופרעים (אחד = בעל מנטאליות של פעוט-גן, אחר = כהניסט מוצהר וחסיד נלהב, של התפלץ בן-גביר המשוקץ… וכמובן, כל הנסיונות העצובים-מאד הללו, קרסו מהר מאד = וטוב שכך!!).

הדבר המבטיח ביותר – היחיד, בעצם… – שמצאתי, היה דירה טובה ומצויינת, ברחוב שפינוזה 3. ביום חמישי, ה-14 ביולי בחמש אחה"צ, באתי לשם, ראיתי, התרשמתי – וסיכמתי, עם בעלבת (יצור בשם אבינועם חזן), שייצור איתי קשר במוצ"ש, או בראשון ונקבע פגישה לחתימת-החוזה ביום שני, ה-18 בחדש (אני אישית, כמובן, רציתי לחתום אז ומייד – אבל הוא שיחק משחקים). אם כן, בא מוצ"ש, עובר מוצ"ש, בא ראשון, עובר ראשון, ביום שני ניסיתי אני לפנות אליו – שום תגובה; נעלם לחלוטין.

מפה לשם, פתאום צצה להּ אפשרות חדשה. מישהו מאמירים(!), שהתבושש והתמהמה עד אז, לפתע שלח לי, סוף-כל-סוף, סרטון של הדירה, שביקש להשכיר.

כעת – אמירים. אין זה סתם עוד כפר!! שם, אין ולא יהיו, שלטי-פרסומת, לכל-מיני מוצרי-זוועות. שם, אין רצח-חיות!!

אז מכיוון, שהחזן הארור ההוא התאדה לו ושום אופציה אחרת, לא נראתה באופק, באתי לשם בכל-זאת…

אבל, גם זה, לא בא בחשבון. דובר באיזושהי דירה, שהעליה אליה, היתה במדרגות אשר… עזבו: מלכודת-מוות, תכל'ס (הדבר לא הוצג בסרטון, כמובן; אין, כָּל בעלותֵי-הבתים הללו, נוכלותים בנותֵי-נוכלותים המה, עשרים דורות אחורה!!!!!).

זאת, היתה בפירוש הנסיעה האחרונה. די, לא עמדתי בכל זאת עוד! כל היום, הייתי בדרכים…

אבל, גם ברחובות, לא מצאתי כלום כלום כלום…

לבסוף, עשיתי מה שהיה עלי, כמובן, לעשות מלכתחילה: שלחתי בקשת עזרה דחופה, לקבוצת הו'וטסאפ של החברות מן הקורס – ואיריס, המרצה (הנפלאה!!!), שאלתני, מה דעתי על קריית אונו, כי בן-זוגהּ, הלל, מפנה שם דירה ומחפש שוכר אחר להחליפו.

לא היתה לי דעה – לא ידעתי שום-דבר על המקום.

אם-כן, בבֹקֶר יום שישי, ה-22 ביולי, הסיעני הלל (אחלה בנאדם!!) במכוניתו לראות הדירה. ראיתי ואהבתי מאד, גם את הבית עצמו וגם את הסביבה – ואת קריית אונו בכללותהּ. בעלתבת, עמהּ דיברתי אחר-כך בטלפון, היתה קצת הִסטֵרית (מצב קבוע אצלהּ, כנראה…), אבל ניאותה להיפגש ביום שני, ה-25 בחדש ואם אראה להּ מספיק, אז גם לחתום…

קיצורו של דבר, נפגשנו, חתמנו, ביום שישי בבֹּקֶר עברתי והרי אני כאן – אינשאללה, לתמיד!! אבל, אפילו אאלץ לעבור, אי-פעם – לא בקיץ!!!!!!!!!!!

Please Support Me on Patreon:

https://www.patreon.com/VeganPhotographer

אנא תמכו בי ב"פטראון": https://www.patreon.com/VeganPhotographer